לא ידוע.


ביום שישי האחרון ה- 21/12/12 חיכינו לאירוע הגדול.
שדרן הרדיו הודיע שעקב הגשמים המרובים והמבורכים האירוע ידחה בשבוע. יש כאלה שחשו הזדהות עם נוח והמבול. הם חשבו שהם משתתפים בפרומו לקראת הדבר האמיתי והלא ידוע – "סוף העולם על פי תרבות ה'מאיה'". והיום, יומיים אחרי – עשרה בטבת.

 עשרה בטבת הוא יום המציין גם כן 'סוף העולם' לעם ישראל בפן הכללי ולחלק גדול ממשפחותינו בפן האישי. מצד אחד יום תענית לזכר תחילת המצור על ירושלים על ידי נבוכדנצר. אירוע שסימל את תחילת חורבן ירושלים. מצד שני ובהשלמה לחלק הראשון יום זה נבחר על ידי הרבנות הראשית בשנת 1950 כיום הקדיש הכללי. יום שבו מציינים את זכרם של המיליונים שנרצחו בשואה ושיום מותם אינו ידוע, או שמקום קבורתם אינו ידוע. בשונה מיום הזיכרון לשואה ולגבורה שהוא יום סמלי וממלכתי היום, בעשרה בטבת, יש הנוהגים מנהגי אבלות לעילוי נשמת בני משפחתם שנרצחו.

לצערנו, לעיתים הלא ידוע גדול עוד יותר.
חלק מניצולי השואה אינם מוכנים לטפטף טיפות מידע זעירות כתשובות לשאלות ממוקדות הנשאלות על אותה תקופה. הם עוברים מדי יום התמודדות לא פשוטה עם התלאות והזיכרונות, ואיננו מורשים להיכנס לעולמם הפצוע. אותם ניצולים אינם צעירים יותר.

אנו רואים את העיניים. אותם עיניים גדולות אך כואבות. עיניים העוטפות במבט את היופי הסובב אותנו, אך לא מסוגלות להישיר מבט ולשתף בכאב. אותם אלה שאם לא יספרו היום לא נדע את סיפורם בעתיד, אך לא רק במילותיהם החסרות טמונה ותלויה ידיעתנו, לא רק בנעלם טמונים זיכרונותינו, כי אם בנו.

אכן, רבים מאחינו השתתפו באירוע 'סוף העולם' בשואה האיומה. מבחינתנו הסוף עצום הוא. אצל חלקם איננו יודעים את פרטי הסיפור: את ההתרחשויות, הרגשות, הפחדים, התקוות, דרכי ההישרדות, פרטי האובדים וזכרונותיהם, מי היו הסבא רבא והסבתא רבא, מי היו ההורים? מי היו בני המשפחה, האחים, הדודים והתינוקות? ואולי היו גם כמה שכנים?

לזכרם, לכבודם, למענם ולמען עתידנו, נתייחד היום באהבה גדולה עם אותם אנשים שאינם, וכן עם אלה הנמצאים עימנו, אלה שאת סיפורם אנו יודעים ואלה שסיפורם אינו ידוע. 

בשורות טובות לכולם.
שלכם- דורית.

שבירת שיאים.


כן, אתמול שברתי שיא.
הצלחתי לאכול חצי קילו שוקולד מריר 62% מוצקי קקאו.
טוב, בסדר. אני לא סגורה לגבי משקל השוקולד, אך אני בטוחה לגבי עוצמת החוויה.

כידוע, חג החנוכה מציין לא רק ניצחון מלחמתי של המכבים על היוונים, כי אם גם ובעיקר ניצחון והישרדות במלחמת תרבות. המאבק עם התרבות היוונית נתפס, בדרך כלל, כמלחמה בין תרבות החומר והנהנתנות בתרבות הרוח והעומק. אולם, אף חיי היום יום הפשוטים ביותר שלנו נותנים בידינו תזכורות מופלאות שהיהדות אינה מפרידה בין החומר לרוח, להיפך מאגדת היא אותם יחדיו. כך נוכחנו לדעת במרוצת השנים בביתנו שאי אפשר להעביר שבוע של חופש וחג עם שישה ילדים מבלי לנסוע עימם לבילוי תרבותי חומרי מפעם לפעם, ולאור זאת לכבוד החנוכה ולכבוד חצי יום החופש שהצליח אישי היקר לצאת למענו מעבודתו נסענו אתמול המשפחה היקרה לגבול ישראל–סוריה (כמעט, למעשה הגענו עד לכביש שמציין שהכניסה היא לרכבי ביטחון בלבד).

הגענו לקיבוץ 'עין זיוון'. שם שוכן לו ברוגע ובחמימות בוטיק השוקולד 'דה – קרינה'. הסבר מפורט על תהליך ייצור השוקולד הוביל לטעימה מפורטת גם כן של פרלינים מסוגים ומילויים שונים, ממתקי שוקולד משובח ממולאים מעדנים הוגשו אלינו בזה אחר זה. הילדים היקרים התיישבו לסדנה מתוקה סביב שולחנות עמוסים בשוקולד מומס, פתיתי שוקולד מוצק ותוספות בטעמים צורות ומרקמים שונים.

המתיקות שעיטרה את פניהם בגוני חום מבריק דרשה נשיקות והוצאת מצלמות לתיעוד האירועים. כשראיתי את ארבעת הגדולים ישובים יחד ליצירה, יצירה המזמינה להנאה ולהתעוררות רוח הדמיון והיצירה גם יחד, אותה יצירה הדורשת בו בזמן התגברות על יצרים בסיסיים כמו איסור דחיפת האצבע לתוך הנוזל השוקולדי, ליבי התרחב והתמלא נגיעות קלות של דמעות שעלו אט אט במעלה העיניים.  

לפני כמה ימים העברתי הרצאה בפני בנות מדרשת "בת – מלך" מבית חינוך 'אמית' כרמיאל. בסוף ההרצאה בזמן הניתן לשאילת שאלות שאלה אחת הבנות איך יכולתי להישאר כל כך אופטימית במהלך המאבק בסרטן. התשובה המאוד פשוטה לשאלה זו הייתה: "הכל עניין של בחירה".

אפשר לבחור להתייאש, לא להתאמץ, לא לכאוב ולא לקחת סיכונים במהלך ההתמודדות, אך לבחירה זו יש מחיר. להפסיד את כל מה שיש לך כרגע ביד.

כשבחרתי לא להתייאש, כן להתאמץ, כן לכאוב כשצריך וכן לקחת סיכונים בתהליך הריפוי ידעתי שאני מקבלת בזרועות פתוחות את הטוב שקיים היה באותו רגע בעולמי, ומאמינה בכל ליבי בטוב הנוסף והממלא שיצטרף לחיי בעתיד.

אתמול, אותו מראה של שתי בנותיי המתבגרות לצד הבנים הקטנים העלה דמעות בעיניי. זהו אחד מהדברים הטובים והחשובים שמתוך אותה בחירה אז זכיתי להנות ממנו היום. עצם קיומם הוא עוד אחד מהשיאים ששברתי.

כך שבנו לביתנו, התאספנו מגדול ועד קטן סביב חנוכיותינו, ברכנו, הדלקנו ושרנו "על הניסים".

אז יקרים שלי, כבר מוכח מדעית ששוקולד מריר טוב לבריאות, וכשאוכלים אותו לא סופרים קלוריות.
אז לאחר שתכרסמו מעט מהלביבות והסופגניות פנקו עצמכם בכמה קוביות שוקולד והתענגו על הטעם הנהדר.
חג חנוכה מאיר שמח ומתוק.
שלכם - דורית.