בגיל 25 הוא תפס אותי. הסרטן. אישה נשואה, דתייה, עם שתי בנות קטנות שצריכה לאגור כוחות ולצאת למלחמה על חייה. באותה העת נדמה כי החלו חיי לעלות על דרך יציבה, כזו הנשענת על מסורת רבת שנים: בעל אוהב ואהוב, שתי בנות שנצנוץ שובבות נסוך על פניהן, דירת שכירות מוצפת שמחה בשכונה חביבת שכנים ועבודה בחינוך ילדי ישראל.
באחד הימים ועודני משמשת כמורה בבית הספר ניצבתי אל מול תלמידיי בכיתה, בעודם מטים אוזן לחברם המגלה רזי תשובתו לשאלה שהצגתי לפניהם, מישוש אקראי שמיששתי בצווארי, במהלך מלמולו של התלמיד כמה מקווי מחשבתו, גילה גולה קטנה אי שם סמוך לצווארון חולצתי. תמיהה ופניה לרופא המשפחה העלו מיד סידרה של שאלות. תשובות לשאלות העלו אותי לביצוע בדיקות שונות, ואלו הביאו לשלילת מחלות שלא העליתי בדעתי. גדילתה המואצת של אותה הבלוטה כמו גם התווספות קהילת בלוטות מוגדלות סביבה הובילו אותי ואת צווארי לבדיקות מקיפות הרבה יותר.
באחד הימים ועודני משמשת כמורה בבית הספר ניצבתי אל מול תלמידיי בכיתה, בעודם מטים אוזן לחברם המגלה רזי תשובתו לשאלה שהצגתי לפניהם, מישוש אקראי שמיששתי בצווארי, במהלך מלמולו של התלמיד כמה מקווי מחשבתו, גילה גולה קטנה אי שם סמוך לצווארון חולצתי. תמיהה ופניה לרופא המשפחה העלו מיד סידרה של שאלות. תשובות לשאלות העלו אותי לביצוע בדיקות שונות, ואלו הביאו לשלילת מחלות שלא העליתי בדעתי. גדילתה המואצת של אותה הבלוטה כמו גם התווספות קהילת בלוטות מוגדלות סביבה הובילו אותי ואת צווארי לבדיקות מקיפות הרבה יותר.
כשכיתתתי רגליי במסדרון הארוך, עת יצאתי מן הרופא, בין עשרות הרגליים הממתינות ויוצאות אל גורלן, אפפה אותי אותה מחשבה הממאנת להבין את המתרחש. אך לפני מספר דקות נכנסתי לחלל המרפאה השגרתי, כאישה צעירה, בריאה, מלאת שמחת חיים ואהבת יום יום, אישה פשוטה בכובע, חצאית ותיק של מורה, אישה שבנתה ובונה את חייה האישיים והמקצועיים צעד אחר צעד, וברגע אחר יצאתי משם בערימת טפסים מתנופפים לביצוע בדיקות אינספור.
השגרה הקיימת של קימה אישית וביתית ליום חדש, בין כוס של שוקו חם להבאת הילדות לגני הילדים המתעוררים, השגרה של יציאה זוגית ליום העבודה, להוראת שיעור ספרות ותורה, והחזרה הביתה לליקוט הבנות מגניהן ופעילויות אחר הצהריים הרגילות בבית עימן, החלה להתערער. מצד אחד קיוויתי אז שכל בדיקה שאני עוברת תביא עימה תוצאה שלילית. ומן הצד השני עם כל שלילה של מחלה "שגרתית", הצעידה לקראת הלא נודע וההבנה כי המצב הבריאותי אינו פשוט החלו להתגבר ולחלחל לתודעתי.
עד מהרה עומס היום יום והמירוץ אחר ביצוע המטלות בבית ובעבודה הצליחו להשקיט את מסלול החשיבה. אותה שגרה קבועה ייצבה את מה שנדמה אז כרועד והשיבה מחשבתי אל מקום הרוגע. אולם ברגע שהגיעה אותה הפנייה לכירורג, במטרה שיצטרף אף הוא לבודקים ולמביטים בבלוטות הבולטות בצוואר כמו מצאתי עצמי נמעכת תחת רגליו של פיל אפריקני נוטף בוץ. תחת כובד משקלו ומתוך רצון עז להרגיע את בליל המחשבות המתרוצצות, כמו גם מתוך ניסיון "לנהל" את סדר היום האצתי בכירורג לדעת מהי המחלה בגינה נשלחתי אליו.
ניסיונותיו לדחות את המענה לתהייתי אך דירבנו אותי לשכנעו לומר לי את שסרב לומר. את כל קסמיי הפעלתי במלאכת השכנוע, למן חיוכי הכובש ועד למילותיי הסדורות בהומור וחקר עד שלבסוף יצאו הן המילים מפיו. אותן מילים שלא ניתן היה להחזירן בחזרה, בוודאי שללא בדיקה מעמיקה לעיתים אף כואבת. אותן מילים שלא ניתן להתעלם מכוחן ומהשפעתן. אותן מילים שפוצעות את הנפש באחת.
"לימפומה" הוא אמר, "סרטן בבלוטות הלימפה".
בדיקת ביופסיה קיבלה את פניי מיד לאחר מכן ושבועיים לאחריה כבר נכנסתי לעשרה חודשים של טיפולים כימותרפיים. ההתמודדות עם המחלה, הפחד והתחושה הקשה הפכו לחלק עיקרי משגרת יומי. לאט לאט עם התגברות הקשיים, התהיות והסיוע שבחרתי לקבל מכמה מהיקרים לי ומכמה זרים לי גם כן, מצאתי דרך חדשה לפרש ולהבין את העולם. מצאתי את הדרך באמצעותה ניתן להתמקד בצד החיובי, בראיית הטוב, בניסיון לזהות גם בכל מציאות גדולה ומורכבת נס קטן בכדי שיוביל אותי ואת האחרים הלאה להצלחה, לריפוי, ולחיים טובים יותר. ברבות הזמן, עם כל פיסת ידע שרכשתי, עם כל נקודת מבט שאספתי בדרך, מצאתי אף את היכולת להבין את מקומי בעולם, את תפקידי.
היום אני אישה בריאה. אם לשישה ילדים מקסימים, המגדלת אותם מתוך שמחה וחיפוש הטוב. תוך שאני מיישמת את אותו המבט, אותה ראיית עולם מופלא שמצאתי סביבי ובי רק לפני עשר שנים, בזמן ההתמודדות עם המחלה.
בדיקת ביופסיה קיבלה את פניי מיד לאחר מכן ושבועיים לאחריה כבר נכנסתי לעשרה חודשים של טיפולים כימותרפיים. ההתמודדות עם המחלה, הפחד והתחושה הקשה הפכו לחלק עיקרי משגרת יומי. לאט לאט עם התגברות הקשיים, התהיות והסיוע שבחרתי לקבל מכמה מהיקרים לי ומכמה זרים לי גם כן, מצאתי דרך חדשה לפרש ולהבין את העולם. מצאתי את הדרך באמצעותה ניתן להתמקד בצד החיובי, בראיית הטוב, בניסיון לזהות גם בכל מציאות גדולה ומורכבת נס קטן בכדי שיוביל אותי ואת האחרים הלאה להצלחה, לריפוי, ולחיים טובים יותר. ברבות הזמן, עם כל פיסת ידע שרכשתי, עם כל נקודת מבט שאספתי בדרך, מצאתי אף את היכולת להבין את מקומי בעולם, את תפקידי.
היום אני אישה בריאה. אם לשישה ילדים מקסימים, המגדלת אותם מתוך שמחה וחיפוש הטוב. תוך שאני מיישמת את אותו המבט, אותה ראיית עולם מופלא שמצאתי סביבי ובי רק לפני עשר שנים, בזמן ההתמודדות עם המחלה.
