ביום שישי האחרון ה- 21/12/12 חיכינו
לאירוע הגדול.
שדרן הרדיו הודיע שעקב הגשמים המרובים
והמבורכים האירוע ידחה בשבוע. יש כאלה שחשו הזדהות עם נוח והמבול. הם חשבו שהם
משתתפים בפרומו לקראת הדבר האמיתי והלא ידוע – "סוף העולם על פי תרבות
ה'מאיה'". והיום, יומיים אחרי – עשרה בטבת.
עשרה בטבת הוא יום
המציין גם כן 'סוף העולם' לעם ישראל בפן הכללי ולחלק גדול ממשפחותינו בפן האישי. מצד
אחד יום תענית לזכר תחילת המצור על ירושלים על ידי נבוכדנצר. אירוע שסימל את תחילת
חורבן ירושלים. מצד שני ובהשלמה לחלק הראשון יום זה נבחר על ידי הרבנות הראשית
בשנת 1950 כיום הקדיש הכללי. יום שבו מציינים את זכרם של המיליונים שנרצחו בשואה ושיום מותם אינו ידוע, או שמקום קבורתם אינו ידוע. בשונה מיום
הזיכרון לשואה ולגבורה שהוא יום סמלי וממלכתי היום, בעשרה בטבת, יש הנוהגים מנהגי
אבלות לעילוי נשמת בני משפחתם שנרצחו.
לצערנו, לעיתים הלא ידוע גדול עוד יותר.
חלק מניצולי השואה אינם מוכנים לטפטף
טיפות מידע זעירות כתשובות לשאלות ממוקדות הנשאלות על אותה תקופה. הם עוברים מדי
יום התמודדות לא פשוטה עם התלאות והזיכרונות, ואיננו מורשים להיכנס לעולמם הפצוע. אותם
ניצולים אינם צעירים יותר.
אנו רואים את העיניים. אותם עיניים
גדולות אך כואבות. עיניים העוטפות במבט את היופי הסובב אותנו, אך לא מסוגלות
להישיר מבט ולשתף בכאב. אותם אלה שאם לא יספרו היום לא נדע את סיפורם בעתיד, אך לא רק במילותיהם החסרות טמונה ותלויה ידיעתנו, לא רק בנעלם טמונים זיכרונותינו, כי אם בנו.
אכן, רבים מאחינו השתתפו באירוע 'סוף
העולם' בשואה האיומה. מבחינתנו הסוף עצום הוא. אצל חלקם איננו יודעים את פרטי הסיפור: את ההתרחשויות, הרגשות, הפחדים, התקוות, דרכי ההישרדות, פרטי האובדים וזכרונותיהם, מי
היו הסבא רבא והסבתא רבא, מי היו ההורים? מי היו בני המשפחה, האחים, הדודים
והתינוקות? ואולי היו גם כמה שכנים?
לזכרם, לכבודם, למענם ולמען עתידנו, נתייחד היום באהבה גדולה עם אותם
אנשים שאינם, וכן עם אלה הנמצאים עימנו, אלה שאת סיפורם אנו יודעים ואלה שסיפורם אינו ידוע.
בשורות טובות לכולם.
שלכם- דורית.
